אמנות החיבורים: איך חמסה ממונטריאול נחתה בשוק העירוני של באר שבע?

מאת: תמרה יואלי, 25/11/2023

קבוצה של צעירים וצעירות, מחציתם מבאר שבע ומחציתן ממונטריאול, קנדה, יוצרים אומנות ועוסקים בעשייה חברתית יחד בזמן מלחמת 'חרבות ברזל' (2023). איך זה קרה ומה הוביל אותנו לצייר חמסה על מיגונית בשוק העירוני של באר שבע?

כשגלית מימרן פנתה אליי בספטמבר והציעה לי להצטרף למיזם האמנות 'קומיוניארט' (CommuniArt), מיזם המקשר בין צעירים וצעירות מבאר שבע-בני שמעון ומונטריאול העוסקים באמנות, התגובה הראשונה שלי הייתה לתהות איתה בקול האם אני בכלל אמנית. "ברור," היא השיבה בביטחון שלי, עצמי, לא היה. "את מספרת סיפור, את מצלמת, את לגמרי אמנית בנשמתך, תמרה. זה בדיוק מה שאני מחפשת עבור המיזם". משם תוך כמה ימים, כמה מיילים וראיון אישי, התחלתי את דרכי במסע מופלא וייחודי שלא הייתי מסוגלת לדמיין עבור עצמי בשום תרחיש אחר.

מיזם 'קומיוניארט' הוא מיזם אמנות חברתית חדש, המובל על ידי גלית חברתי הוותיקה, תחת שותפות באר שבע-בני שמעון ומונטריאול של הסוכנות היהודית. המחזור הראשון נפתח באוקטובר 2023, עם הרבה חוסר-ודאות וכשברקע מלחמת 'חרבות ברזל', אחד האירועים הקשים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. אופי המיזם הותאם באופן מוחלט ומיידי למצב הביטחוני, כשטיסתן של הצעירות ממונטריאול לביקור בישראל נדחתה למועד בלתי-ידוע והמפגשים המקוונים עסקו בקושי של הצעירים מבאר שבע בזמן המלחמה, והאנטישמיות הגואה והאלימה אותה פוגשות בעל-כורחן הצעירות היהודיות ממונטריאול. בתוך כל עננת אי-הוודאות, היה ברור לכולן ולכולם שעלינו להמשיך ליצור. אולי עכשיו אפילו יותר מתמיד. הרעיון של המיזם הוא חיבורים: חיבור בין אמנות, צעירים וקהילה. כל מה שנותר לנו לעשות הוא למצוא את המסר המדויק שנרצה להעביר. כך הגענו לחמסה.

חיפשנו סמל שמחבר אנשים, סמל שמחבר ביננו. החמסה, כף יד בעלת חמש אצבעות היא סמל תרבותי, המסמל הגנה וביטחון, שמקורו בצפון אפריקה. החמסה נפוצה כסמל אצל יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד. דנו ביחד, התווכחנו (לפעמים אפילו בצורה לוהטת למדי) ולבסוף החלטנו. החמסה היא הבשורה שנרצה להציג לקהילות שלנו: הרי, מה חשוב יותר מביטחון והגנה בימים טרופים כאלה? כפי שתיארה זאת שרה רחל אספלר, חברת המיזם ממונטריאול: "עבורי החמסה מייצגת שלום ואהבה. היא דרך לחבר בין אנשים בזמנים קשים".

המיקום הנבחר היה השוק העירוני של באר שבע. השוק, שהחל לפעול במיקומו הנוכחי מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת הוא שוק מקומי, שאינו תיירותי אך הינו אותנטי מאוד. כמו כן, השוק, מכל המקומות ששקלנו, הוא המקום המתאים ביותר, מכיוון שהוא דוגמה נהדרת לרב-תרבותיות ולחיים משותפים, כשהוא מכיל בתוכו יהודים, מוסלמים והינדים, אנשים מעשרות עדות ומוצאים שונים. בשוק אפשר למצוא אוכל צפון אפריקאי, חנות הודית, מאפיה גרוזינית, חנויות תבלינים אתיופיות, סוחרים בדואים, רשת חנויות של ערבים מהצפון, מוכרים ערבים מהגדה המערבית ובאופן קסום ומופלא זהו אי של שקט, של שלום, של שפיות במזרח התיכון. כדי להוסיף עוד נדבך לעולם החיבורים שארגנו ביחד, את הסקיצה לציור ציירה אווה גנפולסקי, חברתנו למיזם ממונטריאול. אם לפני המלחמה, כנראה שהיינו בוחרים קיר מרכזי ומציירים עליו את החמסה, אז הרעיון לצייר את החמסה הקנדית דווקא על המיגונית בכניסה לשוק היה מובן מאליו בתקופה כזו. החמסה כסמל שמבשר ביטחון, על מבנה שאמור להגן עלינו בזמן של סכנת-חיים.

מיטל לב, מנהלת השוק העירוני, (מנהלת השוק האישה היחידה בארץ!), שמחה על הרעיון ומיהרה לשתף איתנו פעולה. תוך ימים ספורים מצאנו את עצמנו עומדים מול מיגונית ב-06:00 בבוקר, בזמן זריחה, בשוק העירוני, מצוידים במקרן, מכחולים וצבעים. מכאן יש דגש חשוב- ציור החמסה התחיל כרעיון שלנו, אך בזמן שציירנו אותו- הוא הפך שייך לכולם. אנשים עצרו לצלם, להתבונן, לשאול שאלות, תפסו מכחול, צבעו פס אחד או נשארו איתנו חצי שעה ואכלו איתנו בורקסים. אנשים מכל סוג- רוכלים, לקוחות, עובדים של השוק, גם קבצנים. זו כוחה של אמנות קהילתית, היא של כולם ושל כולן. היה איש ששיתף אותנו שלהחזיק מכחול עוזר לו להתמודד עם הטראומה מהמצב, היה איש שנופף לי מרחוק עם מחזיק מפתחות בצורת חמסה והיו סוחרים בדואים שבאו לייעץ לי איך לכתוב 'חמסה' בערבית.

נושא השפות היה חשוב בעיננו. כתבנו 'חמסה' בחמש שפות, באופן סימבולי לכך שהמילה חמסה משמעותה 'חמישה' בערבית (خمسة) והיא בעלת חמש אצבעות. השפות שבחרנו הן 'השפות של השוק': עברית, ערבית, אנגלית, רוסית ואמהרית. כמובן שלא ידענו בעצמנו לכתוב בחלק מהשפות ונעזרנו באנשים מתוך השוק שזוהי שפת האם שלהם. גם פה, הרעיון היה לחבר, לאחד ולשקף מסר של ביטחון והגנה. כך תיאר את זה בני עציון מבאר שבע, חבר במיזם: "מעבר לזה שהיה ממש כיף לפגוש את כולם סוף סוף, הרגשתי שאנחנו יוצרים יחד עם השוק. כל האנשים שעצרו והסתכלו ועזרו נתנו תחושה שאנחנו עושים משהו משמעותי".

מפה היצירה המשותפת ממש לא תוכננה להסתיים. באותו הזמן, חברותנו הקנדיות חיפשו מיקום במבנה של ארגון 'הלל' (Hilel) במונטריאול, לצייר בו חמסה שהסקיצה שלה תצויר על ידי אחד מאיתנו, מבאר שבע. כמו כן, פרויקט נוסף הוא יצירת סטיקרים עם כל הסקיצות והיצירות שנעשו במסגרת זמן הפרויקט וחלוקתם בבאר שבע ובמונטריאול, במקביל. ברגעים אלה ממש אחד מחברי הקבוצה עובד על אתר שירכז את כל היצירות שנעשות במסגרת הפרויקט. יתר על כן, בכל מפגש מקוון דנו על נושאים שונים וחיברנו אותם ליצירה שלנו. נגענו במצב הפוליטי והביטחוני, במחשבות על המורשת היהודית והקהילתית שלנו ובכוחה של קהילתיות. אחד המושגים העיקריים שנגענו בהם הוא המושג 'פלייסמייקינג' (Placemaking)- המתאר גישה מעשית בתחום העיצוב העירוני, שדוגלת בתכנון ושיפור שטחים ציבוריים יחד עם הקהילה, עבור הקהילה של המקום. השיח התיאורטי לא עצר בתוכנו בלבד וכל היצירות שלנו תוכננו ועודן מתוכננות לאור הנושאים בהם עסקנו, במודל של תכנון הנגשת המרחב הציבורי באמצעות 'פלייסמייקינג', ותוך התחשבות במצב הנוכחי לאור מלחמת 'חרבות ברזל'.

ועכשיו מחוץ לשיח התיאורטי, ארצה לומר משהו מתוך לבי. כשהתקבלתי לתכנית לא תפסתי מעצמי 'אמנית' בשום צורה. אפילו אמרתי את זה בשיחת ההיכרות הראשונה עם כולם. עם זאת, מצאתי את עצמי יושבת, עומדת, מתכננת וחולמת יצירה בכל ימי המלחמה, שלצערנו טרם הגיעה לסיומה. בזכות 'קומיוניארט' יש לי גם קהילה וגם כלים כדי לפעול באופן אקטיבי בתקופה קשה כל כך, שבה הקושי יכול להפוך אותך לפסיבי. היצירה הוציאה אותי מהקיפאון המנוון ונתנה לי תחושת משמעות. יתרה מכך, היצירה בתוך מסגרת הקהילה העניקה לי תחושת משמעות עמוקה ותחושה של חיבור וקרקוע שלא יכולתי לקבל בשום אופן מיצירה עצמאית שלי. אין ספק שבפעם הבאה שהנושא יעלה, אציג את עצמי בתור אמנית. 😊